237990786

דעות

28.1.21

ח"כ יצחק פינדרוס: אלו הן פניה של משטרת ישראל: אכיפת חסר כשזה לא מעניין, ואכיפת יתר אם זה מסייע לתדמית התקשורתית

חגי רזניק: אם בשנת 1970, מתוך כלל משקי הבית בישראל 23 אחוז היו דירות של דיור ציבורי, כיום אנחנו חוצים את הרף הסיכוני של 2 אחוזים

עו"ד משה מורגנשטרן: כאשר בן נוער מבין שמותר לעשות מה שרוצים, שחוקים הם בגדר "המלצה" בלבד, שמי שיקבע לי יהיה אני, ורק אני, הרי שקצרה הדרך לאי שמירת חוקים אחרים

יהודה אייזיקוביץ: הריסת יער אלעד היא החלטה דרסטית שתשפיע על איכות חייהם של תושבים רבים, אך עוברת מתחת לרדאר

ח"כ יצחק פינדרוס

ככה זה נראה כשרק התדמית מעניינת את המשטרה 

מראות השבוע האחרון העמידו אותנו, נציגי הציבור, בפני סיטואציה מורכבת. מצד אחד, היינו צריכים לגנות לחלוטין את התנהלות המשטרתית האלימה וחסרת מעצורים כנגד הציבור החרדי, ומהצד האחר, נדרש מאיתנו להבהיר כי גינוי התנהלות המשטרה אינו נותן לגיטימציה להתנהגות פסולה של תקיפת רכבי משטרה או הפרת הנחיות הזהירות מפני המגפה. כציבור בני תורה איננו יכולים להשלים עם אלימות מכל סוג שהוא שנצפית במחוזותינו. לטעמי, ההתבוננות במסר המורכב הזה כוללת רובד ערכי שמשליך על הבנת המציאות. 
כיהודים מאמינים אנו אמונים על דברי חז"ל המלמדים אותנו שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. יציבותו של שלטון היא תנאי בסיסי לסדר תקין, והגם שלפעמים מדובר בשלטון בעייתי, הוא עדיין נחוץ.
מנגד, כבר בתורה עצמה נאמר כי "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". התורה מלמדת אותנו שאנשים חסרי יראת שמים ונטולי מצפן ערכי ומוסרי המנחה אותם חשודים באופן מהותי שהם עלולים לעשות כל מעשה חסר גבולות עד כדי רצח. 
הקונפליקט בין שני הצדדים הללו מתרחש מול עינינו. ללא ספק, מדינה שיש בה חוק וסדר צריכה להחזיק גוף אכיפה חזק ויעיל שימלא את משימותיו, אבל זה לא אומר שמותר לנו לוותר על הבסיס הערכי שעליו צריך להיות מושתת גוף זה.
מתוך ניסיון של התנהלות ציבורית של למעלה מעשרים שנה מול משטרת ישראל, אני נאלץ לקבוע כי מאז ומעולם ההתנהלות שלה הייתה מונעת פעמים רבות משיקולים תדמיתיים ותקשורתיים בלבד, ללא כל שיקול ענייני וערכי או של רצון למלא את המשימות שמוטלות עליהם. 
אינני יכול לשכוח עשרות מקרים שבהם המשימה העיקרית הייתה אך ורק לשמור על התדמית של המשטרה. זכורני שבתקופה שבה הייתי ראש עיריית ביתר עילית, התקבלה פעם החלטה על הקמת חפ"ק מחשש לחטיפה של ילדה שלא הייתה ולא נבראה, כולל העלאת מסוק לאוויר והקמת צוותי חיפוש שמנו עשרות אנשים. כל זה נעשה רק בגלל רצון לייצר אווירה של עשייה משמעותית על רקע שיקולים של מלחמות פנימיות בין מפקדים במשטרה שהגיעו עד לחברי מרכז הליכוד. 
אם תעקבו אחרי אירועים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, תגלו שהמשטרה מקפידה תמיד לנהל פנקסנות שווה בין כלל המגזרים בארץ. יום לאחר ביצוע מעצרים אלימים בקרב מפגיני בלפור, המשטרה תעשה כל שביכולתה כדי לבצע מעצרים דומים בקרב מפגינים חרדים. זהו תרגיל תקשורתי מצוין שתכליתו היא להשתיק קולות זעקה כנגד התנהלות המשטרה. 
אלו הן פניה של משטרת ישראל: אכיפת חסר כשזה לא מעניין, ואכיפת יתר אם זה מסייע לתדמית התקשורתית של המפקדים והמשטרה. דגש חשוב על אירועים שכוללים כוחניות מצולמת של כוחות, וחוסר עניין מוחלט ביעילות האכיפה או בהורדת הפשיעה והתחלואה. אין ערכים, אין משימות ואין יעדים, יש רק תדמית תקשורתית. המשטרה יודעת להגן רק על התדמית שלה, הא ותו לא.
התורה מלמדת אותנו שכאשר ההתנהלות איננה עניינית והיא נטולת חוש ביקורת מוסרי, המצב עלול להתדרדר במהירות לאלימות מבחילה שיכולה להגיע ממש עד "והרגוני". כשמתבוננים בתמונות של שוטרים מכים באלות נערים ברחוב, וזורקים עשרות רימוני הלם בשכונות מגורים, מבינים עד כמה ההתנהלות של המשטרה נטולת כל שיקול ענייני. וכשאין גבול, אז אין שום גבול.
למעשה, לא צריך ניסיון של עשרים שנה כדי לקבוע זאת; מספיק להתבונן רק במה שקרה בין המגזר החרדי והמשטרה בנוגע למשבר הקורונה בכלל, ובשבוע האחרון בפרט. אין למשטרה, ולא הייתה לה, שום תוכנית עבודה מסודרת להשלטת סדר ואכיפת התקנות. הביטוי "אכיפת חסר" יהיה הגזמה פראית לאי התמודדותה של המשטרה עם אכיפת תקנות הקורונה במגזר החרדי. הנוכחות המשטרתית הייתה רק במקומות בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, ולא בשום מקום בעל ערך מבצעי של אכיפה. 
אבל ברגע שכמה נערים עשו מעשה של חילול השם ברברי הנוגד את כל ערכי התורה, פתאום המשטרה הרגישה שיש לה קרדיט תקשורתי לפעול בתוך המגזר. מה היא עשתה בקרדיט הזה? האם יש לה תוכנית עבודה? יעדים כלשהם? מטרה שחשוב להשיג?! למרבה הצער התשובה היא לא בא' רבתי. פקודת המבצע הייתה רק לתחזק את התדמית הכוחנית של המשטרה. "הנערים עשו לינץ'? בואו תראו שאנחנו עושים לינץ' יותר חזק. אנחנו הכי גיבורים פה בשטח! יש לנו אפילו רימוני הלם ורימוני עשן; מי מצלם?"
מה קורה שנייה אחר כך? כולם מגנים את המשטרה. כולם מגנים והמשטרה בורחת אחורה. זה כבר לא טוב לתדמית של המשטרה, אז זהו – חוזרים לאפס אכיפה. הפחים שבים לבעור בכבישים והעיר חוזרת לתסוס. והמשטרה? היא מחכה בחוץ, עד שהתסיסה תתגבר והיא תיקרא שוב לעשות סדר. ושוב היא תפעל באלימות חסרת קשר. ושוב יגנו אותה. וחוזר חלילה. 
כמו בהרבה מקומות אחרים שבהם הקורונה העצימה את חוליי המערכת, גם ההתנהלות המשטרתית שהייתה תמיד בשיטה הזו באה לידי ביטוי בעייתי מאוד בתקופה הזו. על מנת להתמודד כראוי עם האתגרים שהקורונה מציבה לנו, דרושה תוכנית עבודה מסודרת וסיזיפית שתמצא דרך לאכוף את ההנחיות אצל אזרחים נורמטיביים שמעולם לא פגשו שוטר. על מנת למנוע את התפשטות המחלה, נדרשת חכמה ויצירתיות, ולא תמונות של אנשי מג"ב רצים ברחוב שבטי ישראל בין פחים בוערים וילדים צועקים. 
אם מה שמעניין את המשטרה זה רק תדמית, אז הדרך היחידה להתמודד עם הבעיות של המשטרה צריכה להיות באותו המטבע. ועדה חיצונית בעלת סמכויות שתפקח על עבודת המשטרה ותציף את הליקויים לאור השמש, היא הפתרון שישיב את המשטרה לפסים של התנהלות נורמטיבית והגיונית. מחובתנו כאנשי ציבור לעמוד על כך ולוודא שהקמת הוועדה תצא אל הפועל בהקדם.  
הדברים הללו אינם מצדיקים כל נקיטת אלימות כנגד שוטרים באשר היא. דווקא למול התנהלות זו, אנו נדרשים שלא לשכוח כיצד ההתנהגות שלנו צריכה להיות. כאנשי תורה, אנחנו נדרשים לייצג את ההפך המוחלט מאנשי ה"רק אין יראת אלוקים". העגלה שלנו מלאה, והשיקול היחיד שצריך להנחות את ההתנהגות שלנו בסיטואציות מעין אלו, הוא כדברי הרמב"ם שתלמיד חכם לא יהא צועק וצווח כ"בהמות וחיות", אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות, כפי שהורו השבוע מרנן ורבנן הגר"ח קניבסקי שליט"א והגרי"ג אדלשטיין שליט"א לשמור אף על נערים צעירים ולהרחיקם ממוקדי הפרות הסדר. באופן מהותי, עלינו להישמר ולהרחיק את עצמנו מכל סיטואציה שבה נשמעות צעקות או נראית חלילה אלימות. זו איננה דרכם של אנשים ערכיים ומוסריים שעולמם הוא של תורה ויראת שמים. 

הכותב הוא יו"ר סיעת 'יהדות התורה'

חגי רזניק

קורת גג לכל ילד

דיור הוא צורך בסיסי לכל בית אב, לכל קהילה, בכל מקום. המחסור בדיור בר-השגה למגזר החרדי ידוע, ואף קיבל ביטוי במספר החלטות ממשלה וביעדים שהציבה בתכנון לדיור ארוך טווח. אמנם המלאכה טרם הושלמה ויש עוד דרך ארוכה לעשות. 

עת שימשתי בתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, תחת השר גלנט, הקמנו את 'מִנהל אוכלוסיות ומרקם ותיק'. במסגרתו, מיפינו את האתגרים הקיימים בכל הקשור לבנייה בקהילה החרדית, ולשם כך מינינו מנהל אגף וצוות ייעודי שתפקידם לתת מענה רוחבי למצוקת הדיור במגזר. 

שתי האופציות הרווחות למימוש מטרה זו הן בנייה חדשה והתחדשות עירונית. בהקשר לדרך הראשונה שיטת השיווק משתנה מממשלה לממשלה: ממחיר למשתכן ועד לדירה במחיר מופחת. בכל מקרה, כל עוד המדינה הבעלים של הקרקע, שהיא הרכיב המשמעותי בעלות הדירה – ניתן לתעדף, באזורי פריפריה או ביישובי מטרה, דיור מוזל לאוכלוסיות יעד כמו זוגות צעירים וכדומה. אמנם העבודה אינה נגמרת בכך; לבנייה צריכה להתלוות חשיבה הוליסטית למתן שירותים, תעסוקה, תחבורה, תכנון ותמהיל מותאם. ללא כל זאת, המדינה לא תצליח להביא לאכלוס מיטבי ונכון. גם בהקשר של התחדשות עירונית יש לתת את הדעת על המעטפת המתאימה לאוכלוסייה החדשה, כמו גם על בנייה שתתאים לאופי האזור. כך למשל, בשכונה חרדית לא ייבנו בדרך כלל מגדלים רבי קומות.

 אבל לפני הכל, הפתרון שיבטיח קורת גג לכל ילד – ולא משנה מצבה הכלכלי של משפחתו – צריך להגיע דרך הדיור הציבורי. לצערי, כמות הדירות בענף הולכת ופוחתת: אם בשנת 1970, מתוך כלל משקי הבית בישראל 23 אחוז גרו בדירות של דיור ציבורי, כיום אנחנו חוצים את הרף הסיכוני של 2 אחוזים. 

לכן, גם במציאות של תקציב חלקי יש לחייב את הקבלן, בכל מכרזי הקרקע, להקצות דירות לדיור הציבורי. קיימת סדרת החלטות ממשלה שמאפשרת זאת. בין היתר, ניתן להשתמש בתמריצי תכנון מול הפרשת בנייה לדיור ציבורי. המדינה היא הרי ריבון גם בתחום התכנון – ומכאן תוכל לתת זכויות תכנוניות מול חיוב של מטלות חברתיות.

מנגנון נוסף הוא היוון של סיוע בשכר דירה שניתן לזכאים מול רכש דירות מיידי. ממתין לדיור ציבורי הרי ממילא מושך סיוע בשכר דירה מהמדינה. במקום שהסכום יתפרש על פני שנים רבות וילך לתשלום השכירות, ניתן להוון זאת – כלומר להמיר תשלום עתידי בתשלום מיידי, גלובלי, שיאפשר לרכוש את הדירה. 

לאורך השנים, מהלכים מסוג זה נעשו באירועים מקומיים ובמאות דירות, וקיימת תוכנית ממשלתית הנקראת 'לגור בכבוד', שיישומה התחיל במקטעים האמורים. אני תקווה שתמשיך במלואה גם בחילופי השלטון המתרחשים אצלנו לא מעט.  

בהיותי ילד שיצא מבית הוריו במצב סיכוני בצו שופט, אני יודע עד כמה עלינו להיות חרדים תמיד להבטיח, שלכל ילד וילדה תהיה קורת גג. 

חגי רזניק הוא מנכ"ל המשרד לחיזוק וקידום קהילתי ולשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון.

 

עו"ד משה מורגנשטרן

אירועי בני ברק הם תמרור אדום בוהק

בימים האחרונים נראו ברחובות בני ברק מחזות שהעיר לא הכירה. למען הצדק יש לומר שאת חלק מהאירועים הובילו נערים שאינם נמנים עם המגזר החרדי, אולם אי אפשר להתעלם מהימצאותם של נערים חרדים במקום וממחיאות כפיים או קריאות עידוד שהגיעו דווקא מאלו שנחשבים לבני טובים. בסרטונים שונים ששודרו בכלי התקשורת הכלליים שוב ושוב נראו צעירים חרדים דוחפים ומשליכים חפצים על שוטר או תוקפים מילולית איש תקשורת. קריאות נאצה כמו "נאצים!" שאפיינו בעבר קבוצות שוליות וקיצוניות, הפכו לפסקול צורם כמעט קבוע בכל מפגש בין שוטרים וחרדים.    

ונשאלת השאלה, איך קרה שמתוך ציבור שמאופיין בשמירה וציות להוראות יוצאים צעירים משולחי כל רסן?! איך נערים שהתחנכו מילדותם על ערכים של מידות טובות הופכים לאלימים כל כך? איך ייתכן שהאיסור החמור כל כך של חילול השם התאייד ובני תורה מתועדים בשידור חי עולבים בשוטרים ומטיחים בהם קריאות נאצה? את השאלות הללו לא ניתן לפתור בחצי קריצת עין של "נו, בסדר, בואו נמשיך הלאה…" 

לטעמי קו ישיר מחבר בין הפרות חוקי והנחיות הקורונה, לבין הפרות הסדר שראינו השבוע.  

התפשטות נגיף הקורונה היא אירוע מתגלגל. כללי הזהירות והשמירה נוצרו תוך כדי תנועה, בניסוי וטעייה. בלי ספק היו טעויות רבות, גם של המדינה ומשרד הבריאות, אבל בפועל החוקים נועדו כדי לשמור על החיים שלנו, וכדי לנסות ולנצח את הנגיף.

משום מה, בשלב מסוים, חלק מהחברה החרדית החליטה שהכללים לא חלים עליה. (וכן, אני יודע מה חלק חושבים עכשיו, ומה עם בלפור, הרי גם חופי הים מלאים באנשים וכו'. צר לי, אני לא מחפש את הרע אצל האחר. אני מסתכל עלינו.) 

במשבר הקורונה נפל דבר: פתאום קמו אנשים שהרשו לעצמם להרהר ולערער על מידת הצורך באותם כללי זהירות. החוק קבע לערוך חתונה בהשתתפות עשרות בודדות? – אז מה! החוק לא חל על אותם אנשים, והם ערכו חתונות בהשתתפות מאות אנשים. ההוראה היא להתפלל בחוץ? – מי הם שיקבעו לנו איפה להתפלל ובהשתתפות של כמה מתפללים? וכן דוגמאות נוספות על זו הדרך. כך התקבע בתודעה הציבורית הרחבה שהחוק הוא לא יותר מהמלצה בלבד והוא תלוי ברצון איש ואיש. 

השלב הבא במדרון היה שלא רק שאין צורך לקיים את ההוראות, אלא שאותם שוטרים שבאו לאכוף אותן לטובת שלום הציבור הפכו בעצמם כביכול לגורמים עוינים שרק מפריעים לציבור בניהול חייהם כפי רצונם, ומכאן ועד התופעות המבישות שנראו השבוע הדרך קצרה. 

כאשר בן נוער מבין שמותר לעשות מה שרוצים, שחוקים הם בגדר "המלצה" בלבד, שמי שיקבע לי יהיה אני, ורק אני, הרי שקצרה הדרך לאי שמירת חוקים אחרים.

כמו שברור לכל למשל חוקי התעבורה נועדו לשמור על חיינו, ואיש אינו חושב לעבור ברמזור אדום או לנסוע באין כניסה, כך גם חוקי הקורונה נועדים לשמור עלינו ועל בריאותנו, ולנסות ולמגר את הנגיף.  

הזלזול בחוקים אלה מביא לזלזול בחוקים אחרים. יש להתייחס לכללי המשחק המקובלים בחברה מתוקנת בכל הרצינות הנדרשת ולהבין כי חוק הוא חוק שמחייב את כולם, שהרי בסופו של דבר, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. השבוע אכן ראינו דוגמה למה שקורה כאשר אין מוראה של מלכות.

הכותב הוא מחזיק תיק הבריאות בעיריית בני ברק  

 

יהודה אייזיקוביץ

מי הזיז את היער שלנו?

באופן חריג עבור עיר חרדית, אלעד מוקפת חורש טבעי מרהיב עין המעניק לתושביה איכות חיים מיוחדת במינה. בחודשי החורף אפשר לרדת לנחלים הקולחים בעוז, בחודשי האביב אפשר לראות מרבדים מרהיבים של צמחייה פורחת. בכל עונות השנה ניתן למצוא רבים מתושבי העיר המתענגים על שלוות הנפש והרחבת הדעת שרק סביבה טבעית מסוגלת להעניק לאדם.  

כל זה עשוי להפוך לנחלת העבר. 

בימים אלה צריך שר הפנים הרב אריה דרעי לקבל החלטה סופית לגבי סיפוח יער קולה ויער נחשונים לעיריית אלעד. המטרה: כריתת היער לצורך בניית אלפי יחידות דיור בבנייה דחוסה. מי יודע על כך? משרד הפנים וגורמים בסביבת ראש העיר. מי לא יודע על כך? חמישים אלף תושבי אלעד. 

הריסת יער אלעד היא החלטה דרסטית שתשפיע על איכות חייהם של תושבים רבים, אך היא עוברת מתחת לרדאר ללא דיון ציבורי ראוי לשמו. מעטים – אם בכלל – מקרב התושבים מודעים לתוכניות המתרקמות להקמת מגדלי מגורים בגובה 10-9 קומות על שטח היער. הדבר אינו נובע מאדישות או חוסר אכפתיות. אדרבה, תושבים רבים מביעים צער ותדהמה כשהם שומעים על כך לראשונה. זו הסיבה שהעירייה טרחה בהזדמנויות שונות להזים את "השמועות" על כך שהולכים להרוס את היער, ואף פרסמה מודעות בעיתונות המקומית שבהן הכחישה את הדברים. 

ואף על פי כן – אם לא יחולו שינויים של הרגע האחרון – הבולדוזרים יעלו גם יעלו.

זאת משום שבעוד דוברים שונים מכחישים את הסיפור – בוועדות המקצועיות ובבקשה הרשמית של עיריית אלעד לוועדה הגאוגרפית מרכז ("ועדת הגבולות") העירייה מבקשת בפירוש לספח את יער קולה לאלעד למטרות בינוי.  

ואכן, לפי תוכנית תמ"ל 1081 שכבר אושרה יוקמו על היער הקהילתי אלעד מגדלי מגורים צפופים ובהם 160 יחידות דיור, תוך הרס מוחלט של נוף היער והפקעת חניות מתושבי הרחובות הסמוכים. זה רק השלב הראשון. בשלב השני מתוכננת בנייתן של למעלה מ-1,000 יחידות דיור נוספות. ואילו חזון השלב השלישי מדבר על החרבת היער כולו עד הכביש המוביל למחסום רנטיס למטרות בינוי ומסחר. כדאי לציין שכבר שלב א' יגרום לאלעד להתחרות עם בני ברק על המקום הראשון ברמת הצפיפות העירונית.

תוכניות בנייה בסדר גודל כזה מעוררות שאלות ראויות של פיתוח מוניציפלי, תיעדוף משאבים ותכנון עירוני מאוזן. אלו הן סוגיות חשובות שתושבי העיר צריכים להכריע בהן. איכות החיים והרחבת הדעת שהיער מעניק לתושבים החרדים הן לא עניין תאורטי מופשט, אלא משהו שכולם חווים על בסיס קבוע. ואם כך, למה לא מגיע להם לדעת מה עומדים לעשות ביער שלהם? למה לא לתת להם לפחות להביע את דעתם בנושא ולשקול את השיקולים השונים הכרוכים בו?

כדי לקיים דיון ציבורי ראוי לשמו נדרשת שקיפות. כך, למשל, החוק מחייב את שיתוף הציבור באמצעות הצגת התוכניות בפניהם ושמיעת התנגדויות. במקרה דנן מודעה בודדת ויחידה המזמינה את הציבור להצגת תוכניות הבינוי פורסמה בגיליון פורימי הומוריסטי (!) של עיתון מקומי. שלא במפתיע, מעטים קיבלו ברצינות את המודעה הזאת ובודדים ממש הגיעו למפגש. 

לכך יש להוסיף את ההודעות הסותרות, את ההכחשות המפורשות, ואת המפות הבלתי מדויקות שהוצגו בפני התושבים המתעניינים. כל אלה יצרו 'ערפל קרב' שבחסותו זחלי הבולדוזרים המשיכו להתקדם לעבר היער, עקב בצד אגודל. 

למען האמת, לא קשה לבלבל את התושב הפשוט שהולך לאיבוד בסבך המפות, המסמכים, הפרוטוקולים והמושגים הטכניים הבלתי-מוכרים. אך האין מתפקידה של עירייה חרדית לסייע לתושבים לקבל החלטות מושכלות בסוגיות העומדות על הפרק ונוגעות לאיכות חייהם? 

ציבור התושבים בעיר איננו יריב שיש לאגף אותו או – חלילה – אויב שיש להערים עליו. ציבור התושבים הוא פרטנר שצריך להיות שותף מלא בהחלטות הנוגעות לו ולחייו. הייתם עולים לאוטובוס שנהגו אינו מוכן לספר לכם לאן בדיוק יש בדעתו להסיע אתכם?

אלו הן שאלות ציבוריות שיש מקום להרהר בהן בכובד ראש.

חבל רק שההרהורים הללו ייעשו תוך כדי הליכה בג'ונגל הבטון שיחליף את היער שהיה ואיננו.

לוגו קטן