שני גדולי עולם הסתלקו מאיתנו בשבוע שעבר ביום אחד, בהפרש של שעות בודדות. בשבילנו, משמעותו של אירוע כזה היא שהוא מבטא סופה של תקופה – אלא שזה הגיע בצורה מבלבלת מאוד.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, בספרו 'אור ישראל' מכתב י (וכן גם במכתב ל) אומר, שהיסוד של עבודת השם – תנאי הסף המינימלי, למעשה – הוא שהאדם יהיה מסוגל לחוש בחסרונותיו ולבקש לתקן אותם, או בלשונו של ר' ישראל: "לָשׂוּם לַלֵּב לֵידַע חֶסְרוֹנוֹתָיו לְהִשְׁתּוֹקֵק לְתִקּוּנָם".

הבסיס לכל בן תורה הוא היכולת להרגיש את עצמו חסר ולהשתוקק לתקן את אותם החסרונות. אלא, שאחד הדברים שאנו עדים אליו היום זה, שאותה תכונה בריאה, אותה יכולת לחוש את החסרונות שלנו, היא דבר שהולך ונעלם מאיתנו. אנו כבר לא כל כך יודעים איך להתייחס לחסרונות שלנו; אם אנו כבר שמים לב אליהם, הם עלולים להוביל אותנו לייאוש חלילה – ולא לתיקון. זאת למעשה בעיה שאין להקל בה ראש. באין הכרת הרע, כיצד נוכל להביאו אל תיקונו? 

רבי ישראל סלנטר (מכתב יד) מוצא את שורש התופעה המונעת מהאדם לעבוד על החסרונות שלו, בכך שהוא תופס את עצמו כחקיין של הזולת וכנגרר אחר הציבור ("רַק כְּקוֹף לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂה אֲחֵרִים בְּמַלְבּוּשִׁים וְכַיּוֹצֵא"), במקום כאישיות פרטית; הכוח הציבורי המבטל את מקומו של היחיד, הוא הדבר הגדול ביותר שמונע ממנו לרצות לתקן את עצמו.

זאת בוודאי תופעה שלא פסחה עלינו. באופן אישי חדלתי מלספור את הפעמים שבהן, כאשר דיברתי בפני ציבור, הזהירו אותי להימנע מלומר דברים שעשויים להתפרש כביקורת כלפי הציבור. "זהו חילול השם", אמרו לי. אסור להצביע על פגם בציבור, לכל הפחות ברבים – אלא שלא ברור היכן מתחילה אותה 'רשות הרבים'. גם בכנס מחנכים, או ב'וועדים' פרטיים שנמסרו בפני קבוצה מצומצמת של חמישה עשר אנשים, נאמר לי שאסור להביע ביקורת. הדבר היחידי שאפשר להשמיע הוא, עד כמה שהציבור שלנו נהדר. האם במצב כזה נותר עוד מישהו שיכול למתוח ביקרות כלפי עצמו?

אחרי שתי ההלוויות האחרונות הדבר הזה נגמר. במצב שנוצר כיום, חילול השם הגדול ביותר יהיה לקום ולומר: נקיים אנחנו. כל מי שינסה כיום להצדיק את הציבור שלנו ברבים, יגלה מהר מאוד ששתיקתו יפה לו מדיבורו – וזהו דבר שלא ניתן להכחשה.

זאת אכן סופה של תקופה. בורא העולם פתח לנו את הדלת בשתי הידיים והודיע לנו שתם העידן שבו אסור היה לדבר על חסרונות ברבים מחשש לשלום הציבור. נגמרה התקופה שבה ניתן לסבול עוד את אותם דיבורים שטחיים ומעודדים, שנועדו להרדים את הציבור ולמנוע ממנו להתעורר ולהתחזק; הגיע הזמן לעבוד.

ליהודי שמאמין בהשגחה צריך להיות ברור: כאשר כל הציבור הכללי – כולל אלו שאינם נמנים על מבקשי רעתנו – תמימי דעים ביחס לביקורת שלהם כלפינו, השאלה אינה האם אותם מבקרים צודקים או טועים. דוד המלך ע"ה אמר: "בקום עלי מרעים – תשמענה אוזניי"; גם כאשר אלו שקמו נגדו היו מבקשי רעתו, הוא בחר להקשיב, מאחר והוא הבין שבורא העולם הוא זה שמדבר איתו דרכם – וכל שכן כאשר הביקורת מגיעה מכל כך הרבה כיוונים. אין מדובר כאן בשאלה של היעדר הסברה או עודף הסתה, מאחר וזהו אינו הציבור הכללי שמבקר אותנו; זהו בורא העולם שמדבר איתנו. 

כולנו הרי אמונים על דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (יג, טז):

"שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם – בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו – הכל בגזירת עליון".